<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' שבועות פ"ג</h1>
<h2>דף לו:</h2>
הנשבע שבועת בטוי (וליחם) [וניחם], שיצטער אם יקיימנה, או נולד לו דבר שניחם בגללו, נשאל לחכם, ואם אין חכם, לשלשה הדיוטות ואפילו קרובים. ואומר, נשבעתי על כך וכך ונחמתי ואלו הייתי יודע שאירע לי כך וכך, או שאני מצטער בדבר זה כך ואלו היתה דעתי בעת השבועה כמו עתה לא הייתי נשבע. והחכם או גדול השלשה אומרים, וכבר נחמת, והוא אומר, הן. חוזר ואומר, שרוי לך, או מותר לך, או מחול לך וכל כיוצא בזה עניין בכל לשון. אבל אמרו, מופר לך, או נעקרה שבועתך [לא אמר כלום שאין מפר אלא הבעל או האב אבל החכם אינו אומר אלא] לשון התר ומחילה. ופרשב"ם הטעם, כי הפ(י)רה בלא שום טעם, כמו בריתי הפר, אבל בלשון היתר צריך טעם.
<h2>דף מו.</h2>
מתירין אפילו לנשבע (לרבים) [ברבים], ולנשבע בשם המיוחד ביי אלהי ישראל. אבל אם על דעת רבים נשבע, או נדר, אין מתירין כי אם לדבר מצוה, כגון שנדר בדעת רבים שלא יהנה פלוני לעולם והוצרך למול בנו או ללמוד תורה ואין דוגמתו בעיר, מתירין לו ונוטל שכרו מאותו שנדר הימנו. ונחלקו פרק השולח [גיטין מ"ו ע"א] (למה) [כמה] רבים, רב נחמן אמר שלשה, ר' יצחק אמר, עשרה. ודווקא שאמר שם פלוני ופלוני, אבל רבים סתמא הוי כיחיד.
